פסק-דין בתיק עפ"א 52156-11-12

1.                 ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה מיום 14.10.12, לפיה הטיל בית המשפט קמא על המערער הוצאות לטובת המשיבה בסכום של 10,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל, זאת משדחה טענה מקדמית שהעלה, שעניינה "הגנה מן הצדק". 

2.                 רקע ההחלטה והודעת הערעור הינו כתב אישום שהוגש כנגד המערער בנושא תכנון ובניה. במסגרת זו מונתה הסניגוריה הציבורית לייצג את המערער, ולאחר מספר דחיות במועד הדיון (אשר נבעו מעניינים שאינם קשורים דווקא במערער), נקבעה ישיבת מענה לכתב האישום ביום 12.7.12, אשר במסגרתה, העלה הסניגור טענה מקדמית בהתאם לסעיף 149(10) לחסד"פ [נמ] תשמ"ב - 1982, לפיה יש לבטל את כתב האישום שהוגש בשל הגנה מן הצדק, זאת לאחר שהוגש לטענתו בניגוד להנחיית היועמ"ש לממשלה.

בעקבות הטיעון שהועלה בעת הדיון בע"פ, הורה בית המשפט לסניגור להגיש טיעון בכתב ביחס לטענתו האמורה. כך אכן נעשה, תוך שצורפו למסמך בכתב אסמכתאות שונות, לרבות ההנחייה הרלוונטית של היועמ"ש לממשלה, ומספר אסמכתאות מפסיקת בתי משפט בסוגיה זו.

במענה לטענת המערער הגישה המשיבה אף היא תגובתה בכתב. לתגובה זו הוגשה ברשות בית המשפט תשובת המערער.

ביום 16.9.12 ניתנה על ידי בית המשפט קמא החלטה לפיה הורה הוא לסניגור להודיע בתוך עשרה ימים האם עומד הוא עדיין על טענתו המקדמית. כן הוסיף בית המשפט בהחלטתו: " הואיל ואם אצטרך למתן החלטה מפורטת יחוייב הצד המפסיד בהוצאות הולמות וחבל!".

משעמד הסניגור על טענתו, ניתנה ביום 4.10.12 החלטת בית המשפט קמא שבה אימץ את דעתו של סגן הנשיא (כתוארו אז) השופט א. גולדס מיום 11.5.08 במסגרת תיק עמק 70/07 של אותו בית משפט, וחייב את המערער " בהוצאות משפט של המאשימה, מבלי קשר לתוצאות המשפט, בסך של 10,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום".  כן קבע את התיק להקראה למועד נוסף.

החלטה זו היא מושא הערעור שלפני, ולמען הסר ספק אדגיש, כי לא עומדת לדיון שאלת הטענה המקדמית לגופה, אלא החיוב בהוצאות בלבד.

3.         תמצית טיעוני המערער היא, כי שגה בית המשפט קמא, הן במישור הדיוני והן במישור המהותי. במישור הדיוני לא היה מוסמך הוא לחייב בהוצאות בשלב זה של ההליך הפלילי, ובמישור המהותי טוען המערער, לא היתה כל הצדקה עניינית לחייבו בהוצאות בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. בנסיבות אלה טוען המערער, כי חרג בית המשפט קמא באופן לא מידתי מעקרונות היסוד המקובלים בהליכים פליליים, ועירב באופן שגוי עקרונות מתחום המשפט האזרחי, ללא כל עיגון במסגרת הנורמטיבית המקובלת בסוג זה של הליכים, ותוך פגיעה בזכותו של המערער להליך הוגן, ע"י הרתעה בלתי סבירה של נאשם מפני מיצוי זכויותיו.

4.                 המשיבה עותרת לדחיית הערעור. תמצית טיעוניה נחלקת אף היא להיבט דיוני והיבט מהותי: בהיבט הדיוני טוענת המשיבה, כי המדובר בהחלטת ביניים בהליך פלילי, ועל כן לא מוסמכת ערכאת הערעור להתערב בה, אלא במקרים קיצוניים שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם. יתרה מכך לטענת המשיבה, בית המשפט קמא מוסמך הן מכח תקנה 21 (א) לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד - 1974 והן מכח סמכותו הטבועה, להטיל הוצאות במסגרת הליך פלילי בהתאם לשיקול דעתו. במקרה דנן הטלת ההוצאות נעשתה נוכח התנהלות "שערורייתית" (כהגדרתה של ב"כ המשיבה) מצד המערער, שהתנהלותו עיכבה את ההליך לשם המשך ביצוע העבירות של שימוש נרחב במקרקעין שלא כדין, וגרמה למצב בו לא נתקיימה הקראה בתיק משך כשנתיים וחצי.

5.                 בדיון שהתנהל לפני חזרו ב"כ הצדדים והרחיבו בע"פ טיעוניהם. אציין כי הן בכתב והן בע"פ, הביאו שני הצדדים טיעוניהם לפני באופן בהיר, נאה ומסודר, בבחינת  "דבר דבור על אופניו" (משלי כה, יא).

תחילה אסיר מעל דרכי את שאלת סמכות הדיון בערעור דנן.

6.                    בית המשפט קמא לא פירש בהחלטתו, מכח מה הטיל את חיוב ההוצאות על המערער. בעניין זה של חיוב בהוצאות, קיימים למעשה שלושה מקורות: סעיף 79 לחוק העונשין התשל"ז - 1977, תקנה 21(א) לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד - 1974 וסמכות "טבועה".

נבחן איפוא אפשרויות אלה:

7.                    מקור הסמכות הנורמטיבי המפורש היחיד למעשה, לחיוב נאשם בהוצאות במסגרת הליך פלילי, הינו  סעיף 79 לחוק העונשין התשל"ז - 1977.

כך קובע סעיף 79 לחוק:

                 "79.        הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו בתשלום הוצאות המשפט, לרבות הוצאות העדים, בסכום שקבע בית המשפט; לענין ערעור ולענין סעיפים 66 עד 71 רואים הוצאות המשפט שחוייב בהן אדם לפי סעיף זה כאילו היו קנס".

יש לציין כי המדובר בסעיף היחיד בחוק העונשין הנוקט במונח "הוצאות משפט", מונח שאינו חוזר בהוראות אחרות בחוק העונשין, ועל כן נראה כי יש טעם לכאורה בדברי ב"כ המערער, כי הוא המקור הנורמטיבי היחיד למעשה להטלת הוצאות על נאשם בהליך פלילי. 

8.         נוסח הסעיף מלמד לכאורה על שלוש מסקנות העולות ממנו:

א.      כוונת המחוקק היתה, כך נראה, כי בהליכים פליליים יחוייב נאשם בהוצאות רק בהתאם ל עקרונות הקבועים בסעיף זה.